הנרטיב הוא מתכונת בסיסית של חיפוש אחר משמעות. שלסקי ואלפרט (2007) מגדירים נרטיב כעלילה מתפתחת בעלת התחלה, אמצע וסוף, הנטועה בהקשר כלשהו. זו הדרך השכיחה של בני אדם לסכם את התנסויותיהם בחיי היום-יום, ליצור רצף ביניהן ולהעניק להן משמעות. ניסיון החיים העשיר והמורכב שלנו, בני האדם, מורכב ממגוון רחב של אירועים, שאותם אנו חשים, רואים, שומעים, טועמים ואף מריחים. כאשר אנו חווים את העולם, אנו נותנים לו משמעות בזמן אמת, מצמידים לו ערכים ('טוב', 'רע', 'רצוי', 'מסוכן' וכו'), מפרשים אותו, ומנסים להחליט כיצד להתנהג ולהגיב. איננו מאפשרים לאירועים בחיינו להישאר מבודדים לעצמם, אלא מתעקשים לסדר את החוויות שלנו לכדי רצף הגיוני, בעל חוקים לוגיים של 'סיבה'–'הסבר'–ו'תוצאה'. לפיכך, בעודנו מתבוננים אחורה בזמן, אנו מוצאים שחיינו מורכבים מסיפורים בעלי רצף עלילתי ברור ומובנה. הרצף הזה מוסיף להתפתח ומשתנה עם הזמן, וגורם לזיכרונותינו להשתנות ולהיבנות מחדש בכל רגע ורגע, לפי חוויותינו העכשוויות. כך, כאשר אנו נתונים במצב רוח מלנכולי, אנו נוטים להבנות סיפורי חיים עצובים וקשים יותר לעומת הסיפורים שנבנה ברגעים שבהם אנו נתונים במצב רוח שמח. כמו כן, כאשר ילד כועס על אביו הוא ייטה להיזכר ברגעים נוספים שבהם אביו אכזב אותו וצעק עליו. הוא עלול לפרש את העולם כולו לפי כעסו בזמן הווה, שיכול כמובן להתפוגג ולהישכח במהרה ועמו תשתנה גם ההבניה של זיכרונותיו.
אפשר אם כן לסכם ולומר כי הנרטיב מספק לנו מערכת לארגון האירועים בחיינו, אשר מבנה את המציאות ואת עולם החושים שלנו בתוך זיכרונותינו. בן יהושע (2001) מדגימה כיצד נוכל להשתמש בנרטיב שהזולת מספר לנו כדי להבין את עולמו הפנימי, את זהותו ואת האופן שבו המספר מסביר לעצמו ולאחרים את התנהלותו בתוך העולם. קלנדיני וקונלי רואים בנרטיב דרך לחשיבה על התנסותו של הפרט בתוך העולם (Clandinin and Connelly, 2000). לדבריהם, בני אדם קושרים את אירועי חייהם עם נרטיבים גדולים יותר של הקהילה ושל ההיסטוריה הקולקטיבית שהם רואים את עצמם משתייכים אליהן. המחקר הנרטיבי עוסק אם כן במה שהאדם חושב ומספר; בהבנות שאליהן הוא מגיע; בגישותיו; בעמדותיו; באמונותיו; ובהחלטותיו. הנרטיב מצביע על נקודת המבט של המספר ומספק תובנה מעמיקה על אנשים, על תהליכים, על מאורעות ועל תפיסות ובכך מאפשר את "השמעת קולו" של המספר (שלסקי ואלפרט, 2007).
הסגל החינוכי בבתי ספר נדרש להתמודד עם מגוון רחב של אתגרים, הכוללים בין השאר מתן מקום לביטויו האישי של התלמיד, קידום הישגיו הלימודיים, שמירה על סדר בין כותלי הכיתה והבניה של גבולות חינוכיים. לעתים קרובות צוות המורים נותר חסר אונים מול ילד המתקשה להסתגל לדרישות בית הספר ומבטא בעקבות כך בהתנהגותו מצוקה נפשית במהלך שעות הלימודים. במצבים הללו, העזרה שעשוי פסיכולוג בית הספר לספק בחשיבה על טובת הילד וסביבתו היא מהותית הן עבור המערכת הבית ספרית והן עבור הילד. מטרתו של המאמר הנוכחי היא לתת מקום להיבט נרטיבי של התערבות פסיכולוגית, הנוגע לקשר שבין המערכת הבית ספרית לבין הפרט.
בטקסט זה אשתף את הקוראים בהתערבות חינוכית המובאת מנקודת מבט נרטיבית, שלפיה ההקשר, המקום והזמן הם שמעצבים את הייחודי בפעולת האדם ובקבוצתו החברתית. לשם כך אבקש להציג התערבות מערכתית בית ספרית שאינה מתבססת על סדנאות והדרכות של צוות המורים כפי שמקובל בגישה הקלאסית, אלא על התערבות בתצורת השיח המתנהלת בין הסגל החינוכי ובין תלמידי בית הספר (פוקו 2005; Ford 1999). להלן אדגים כיצד אפשר להשפיע על מערכת החינוך באמצעות סיפורו של 'ילד שהתקשה להתמודד בבית הספר' ו'בית ספר שהתקשה להתמודד עם ילד'
למאמר המלא
