על העצמה כתהליך

העצמה

כתב: פלג דור חיים

תהליך העצמה מוגדר כמעבר ממצב של חוסר אונים למצב של שליטה רבה יותר בחיים, בגורל ובסביבה. מושג זה מכוון בעיקר למצבים שבהם עוצמה מתפתחת ונרכשת. אנשים מצליחים להשיג בכוחות עצמם או בעזרת אחרים שליטה רבה יותר בחייהם. הכוונה היא למאמץ להשיג מידה של יכולת להשפיע על העולם. התהליך של העצמת התלמיד מכוון לשנות שלושה ממדים של מצב חברתי: שינוי אישי, שינוי, חברתי ושינוי מוסדי.
לחולל שינוי בתחושה וביכולת של הילד.
לחולל שינוי בעולם החברתי אליו הילד שייך.
לחולל שינוי ביחס בין הילד והמוסדות הבאים במגע עם הילד.

העצמה היא תהליך אינטראקטיבי המתרחש בין הפרט לסביבתו, במהלכו משתנה תחושת העצמי מעצמי חסר ערך – לקבלת העצמי כאסרטיבי, כבעל יכולת לפעול בשיתוף עם אחרים במסגרות חברתיות, כושר להתמודד בתנאי תסכול ולהיאבק לשם השגת השפעה על הסביבה. מהותו של תהליך העצמה היא פעילות אנושית לקראת שינוי מפסיביות לאקטיביות. בתהליך זה נוצר שילוב של קבלה עצמית וביטחון עצמי, הבנה חברתית ויכולת אישית להיות שותף בקבלת החלטות ובשליטה על משאבים בסביבה. תחושת היכולת האישית מתקשרת עם מחוייבות.
מיקוד שליטה (Locus of control) הינו ממד אישיותי, המשקף את אמונת היחיד במידת שליטתו על העולם. קיימת הבחנה בין מיקוד שליטה פנימי וחיצוני. בעלי מיקוד שליטה פנימי, נוטים להרגיש כבעלי שליטה על החיזוקים אותם הם מפיקים מן הסביבה וכתלויים בעיקר בהתנהגותם וביכולתם. לעומת זאת בעלי מיקוד שליטה חיצוני, מאמינים כי החיזוקים שהם מקבלים אינם ניתנים לחיזוי ונמצאים בשליטת כוחות חיצוניים, כגון: גורל, מזל, מקרה, כוחות על טבעיים ואנשים בעלי סמכות. בפועל תכונות אלו באות לידי ביטוי בכך שבעלי מיקוד שליטה פנימי מגלים פעילות ויזמה רבה יותר במגמה לשלוט בנסיבות. הם מוכנים להשקיע יותר מאמץ כדי לבצע שינויים בסביבתם, ומסוגלים לקבל אחריות אישית. לעומתם, בעלי מיקוד שליטה חיצוני נוטים להיות מושפעים ממגוון גורמים חיצוניים להם, תופסים עצמם כאובייקטים הרגישים למניפולציות שונות ומייחסים הצלחה או כישלון לגורמים שאינם תלויים בהם.

peleg dorhaim

על תוקפנות והתפתחות

למה הילד זקוק על מנת להתפתח? (קוהוט)
קוהוט מבחין בין "אני" Ego לבין ה"עצמי" Self)). העצמי הוא ההיבט הסובייקטיבי של האישיות, האופן שבו חש האדם וחווה עצמו, הדרכים שבהן הוא חושב על עצמו, התכונות שאותן הוא מייחס לעצמו והצורה שבה הוא נתפס על ידי הזולת. חוויית ההמשכיות, הלכידות וההתפתחות הנפשית.
קוהוט מדבר על קשר מוצלח או לא מוצלח בין העצמי לסביבה בבחינת גורם אחראי מרכזי להתפתחות הנפשית התקינה או הלקויה.
עצמי זולת (Self – Object) – לצורך הופעתו של העצמי נדרשת נוכחות של אחרים, המספקים את סוגי החוויות שתעוררנה את הופעתו ותחזוקתו של העצמי. חוויות עצמי זולת נכונות מול חוויות עצמי זולת פגומות. (ביטוי הקשר עם ההורים, אחרים, חברים משפיע על עתיד ההתפתחות של העצמי). היחסים הראשוניים של התינוק עם סביבתו נתפסים על ידו כבלתי נפרדים, כחלק אינטגרלי מחיי הנפש.
פיתוח אהבת אובייקט תוך הכרה בנפרדותו. הזדהות מול אמפטיה.
מתי אנו הופכים לתוקפנים? מתי התלמידים תוקפנים?
תגובה על פגיעה המתרחשת בעקבות זלזול, בוז, תחושה של קרבנות. העדר חמלה מהאחר. מחסור במשאבים.
תוקפנות – הבחנה בין תוקפנות לשם הסתגלות לבין תוקפנות מסוכנת. תוקפנות נוצרת על ידי תחושה של איום. מניעת תוקפנות על ידי שיחרור מתחושת האיום על העצמי. (אריך פרום)

תוקפנות הסתגלותית – מיועדת לסילוק מקור הסכנה: תוקפנות מדומה, תוקפנות מקרית, תוקפנות לשם שעשוע.
תוקפנות הרסנית – נובעת מצורך בשליטה, פחד וחרדה. כאשר אין תחושת שליטה בעצמי יש פיצוי של צורך בשליטה באחר.
יצר תוקפנות מולד מול יצר תוקפנות נרכש

טיפול ממוקד פתרונות

-->

-->

הגישה הממוקדת בפתרונות:

(על פי דה-שזר וברג.)

אין פתרון אחד לבעיה אלא ישנן אפשרויות רבות לפתרון של בעיה. שינויים קורים כל הזמן. יש צורך למצא את אותם השינויים המועדפים על המטופל, להעצים אותם ולעזור לו להרחיב את השפעתם על חייו. האמונה הבסיסית היא שלאדם יש כוחות וכי הוא תמיד מעוניין לשפר את חייו. דברים לא קורים בחלל ריק. יש קשר, לאו דווקא סיבתי בין אירועים, מחשבות, רגשות. לא תמיד צריך להבין עד הסוף כיצד התחילה הבעיה. עצם הקשר בין הגורמים השונים והשפעתם אחד על השני, משמעותו ששינוי של גורם אחד יגרור אחריו שינויים נוספים. מכאן_ שינוי קטן יכול להביא לפתרון גדול, גם אם אין הבנה מעמיקה של הדינמיקה של הבעיה. מכיוון שאין אפשרות להבין עד הסוף את כוונתו של המטופל, העמדה הטיפולית היא עמדה של אי ידיעה, שמשמעותה חיפוש ובירור תמידי של משמעויות בעיני המטופל ולא המטפל.

-->

Goaling – יצירת מטרות- פתרונות:

מציבים מטרה על פי העדפות המטופל. המטרה צריכה לענות על מספר קריטריונים:

• המטרה מנוסחת בשפה חיובית – מה רוצים שיהיה ולא מה רוצים שלא יהיה.
• שפה מתמשכת ותהליכית ולא מטרה סופית נקודתית. החשיבות היא ב"איך" ולא רק ב"מה", וכל צעד קטן בדרך למטרה נחשב משמעותי.
• המטרה צריכה להיות ספציפית, ניתנת לתצפית ולתרגום מילולי.
• כאן ועכשיו: יש צורך לבדוק מה מהמטרה קורה כבר בהווה, כיצד כבר היום פועל התהליך בכיוון של השגת המטרה
• השפה וההגדרה של המטרה היא של המטופל.
• המטרה צריכה להיות בתחומי השליטה של המטופל.