העצמת המנהל
העצמת מנהל בית הספר יכולה לבוא בשני ממדים מקבילים: פנימי וחיצוני. האחד הוא שינוי פנימי פסיכולוגי, במהלכו מתרחשת הכרה בתחושותיו של המנהל וההכרה ביכולתו לקבל החלטות ולפתור את בעיותיו אם בעצמו ואם בעזרת הסביבה. השינוי החיצוני עבור המנהל הוא ביכולותיו ליישם את הידע ואת המיומנויות הנדרשות בניהול בית הספר. כלומר, שינוי המאפשר למנהל להיות שותף בקבלת החלטות הנוגעות לו עצמו ולבית הספר שהוא מנהל. התפיסה בליווי המנהל היא לראות את האישי ואת החיצוני כשני צדדים של אותו מרקם. לפי תפיסה זו, הנתק בין האישי ובין הציבורי הוא אמורפי ואינו ברור. לפיכך, תפיסה זו מקדמת את העיסוק בעבודת הניהול מתוך ראייה רחבה הכוללת את משנתו החברתית, הפוליטית והמוסדית של המנהל כבלתי נפרדת מעולמו האישי. בתוך כך מורחבים אופקיו של המנהל, ניטעת האמונה ביכולתו לנהל ומוקנית היכולת לכך. על השאלה כיצד יוצרים אצל המנהל היכרות פנימית בד בבד עם העצמת יכולתו לפעול ביחס לעולמו החיצוני, יינתן מענה במסמך. ואולם, העיקרון המנחה לסוגיה יפורט להלן.
העיקרון שבבסיס העצמת המנהל בהדרכה אישית הוא התפתחות האדם באמצעות אינטראקציה עם הזולת. מטרת הקשר האישי והשיח בין המנהל ובין המדריך שלו היא להעצים את המנהל כאדם. באמצעות הזולת – היחיד מתפתח, גדל ומתחזק. העצמה מושתתת על האמונה כי למנהל המודרך יש כישורים ויכולת, אולם הוא זקוק להזדמנויות כדי להביאם לידי ביטוי. לטענת סדן (1997), כישורים חדשים נרכשים היטב באמצעות פעילות בהקשר החיים עצמם ולא בתכניות הכשרה מלאכותיות. תחושת השליטה שתהליך העצמה מפתח היא הפוכה מתחושה של תלות. היא ממלאת באנרגיה ומזינה את עצמה. רפפורט (1987 ,Rappaport), מעניק להעצמה אופי אקולוגי והקשרי. לטענתו, הסביבה היא חלק מן התמונה בתהליך ההעצמה. לפי גישה זו ההתנהגות היא נגזרת של האינטראקציה בין האדם ובין הסביבה.